תחושות הרעב והשובע שלנו נשלטות על ידי הורמונים. לא פחות מ-22 הורמונים מעורבים באכילה ובעיכול. כשהקיבה ריקה – תאי הקיבה מפרישים את הורמון הרעב (גרילין) שמגיע למוח ויוצר תחושת רעב, אבל תחושת שובע – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ההורמון המרכזי שמנהל את ההנאה שלנו ואת המוטיבציה שלנו לאוכל הוא הדופאמין – ה’קים קרדשיאן’ של המולקולות.

דופאמין שולט ביד רמה בתיאבון, מייצר את התשוקה שלנו לאוכל, המוטיבציה לחפש משהו טעים. הוא יוצר את מעגלי התגמול מאוכל – אכילה לצורך הנאה ולא מתוך רעב או חוסר במרכיבי מזון. הוא גם מייצר את ההתניות הרגשיות שקשורות באוכל (לאכול כשעצוב/שמח/טרוד/קשה).

חשוב לזכור שבמשך חלק ניכר מהעבר האבולוציוני שלנו, מזונות עשירים בקלוריות היו פינוקים נדירים, שהיו מספקים אנרגיה קריטית, במיוחד בזמנים קשים. ואם נתקלת במהלך השיטוטים האינסופיים בסוואנה במשהו עתיר-קלוריות, זה לא הזמן לחשוב אם את.ה רעב אלא פשוט לדחוף פנימה ולשמור את העודף במאגרי השומן לימים קשים יותר.

לכן מזון טעים, עתיר-קלוריות, עשיר בסוכר ושומן עוקף במוח את המסלולים של ויסות מאזן צריכת האנרגיה בגוף ואוכלים גם כשלא רעבים. המוטיבציה לאוכל טעים (הפרשת הדופאמין) תתעורר דרך החושים : ריח נהדר, מראה מזמין, מרקם, טריות, טעם טוב.

כמו סמים ממכרים גם מזונות טעימים מדליקים את מערכת התגמול (הפרשת דופאמין) ומכבים את איזור השליטה והבקרה של האונה מצחית קדמית – השליטה בדחף לאכול.

בדומה לסמים עם הזמן, ככל שנאכל יותר תהיה ירידה בכמות הדופאמין שמשתחררת מה שיגרור אכילת-יתר, רעב נהנתני, תשוקה עוצמתית למזון בהיעדר כל צורך בו.

מנגנון זה של התמכרות יהיה תלוי אך ורק במצב הרגשי שלנו – רמות הסטרס והלחץ שאנחנו נמצאים בהם, מצבי משבר או טראומה שחווינו.