להיגמל מגברי אלפא
“המוח שלנו מתוכנת על ידי הגנים בצורה פשוטה — יש בחור יפה, יש בחורה יפה — אז קדימה להעביר גנים, ושיתחרטו אחר כך”, אומרת ד”ר ליאת יקיר, חוקרת של ההתנהגות האנושית. בראיון היא מסבירה למה רובנו למעשה פוליגמיים
שירלי גל אוקטובר 2019 – הארץ לכתבה המלאה >>
ד”ר ליאת יקיר. “גיל שלושים הוא לא העשרים החדש, הוא עדיין גיל שלושים”צילום: מגד גוזני
“את יודעת מה זאת אהבה?” שאלה ד”ר ליאת יקיר, בוגרת המחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע, ומרצה וחוקרת של השורשים האבולוציוניים של ההתנהגות האנושית, כשישבנו יחד בבית קפה הומה אדם במרכז תל אביב.
אין לי מושג.
“כשאנחנו מסתכלים בעיניים, מחייכים, צוחקים, נוגעים, וגם כשאנחנו מגורים — מופרש אוקסיטוצין, שהוא החומר שיוצר את הקשר בין היונקים בטבע, או במלים אחרות — את האהבה. בלידה ובהנקה הוא מופרש ברמה הגבוהה ביותר, וגם כשאנחנו חווים אורגזמה. האוקסיטוצין גורם לנו לוותר על האינטרס האנושי שלנו, לשתף משאבים ולהגן על האחר, גם עד כדי הקרבה טוטאלית. הוא זה שמחבר בין האם לילד, למשל, ובאורגזמה — הוא זה שיוצר את תחושת הקירבה, וגם את ההתכווצויות בצינור הזרע, בדגדגן ובכל המערכת.
“גם אם אני יודעת שהוא לא יישאר אחר כך, ושהוא לא נאמן, אני עדיין אלך איתו, כי יש לו את הגנים שיודעים להביא פרארי, וממש לא מעניין אותי איך הוא השיג אותה. הוא לקח מספיק סיכונים, וזה שנשאר עם האופניים — נשאר עם האופניים”
“המוח שלנו בעצם מתוכנת על ידי הגנים בצורה פשוטה — יש בחור יפה, יש בחורה יפה — אז קדימה להעביר גנים, ושיתחרטו אחר כך. זו הסיבה שבחור שקונה פרארי כשאין לו גרוש על התחת, ולובש את הבגדים הכי מדוגמים, עושה את זה לא בגלל שהוא לא יודע לקבל החלטות או שהוא לא רציונלי. להיפך, הוא סופר רציונלי, כי מבחינת הגנים — ככה משיגים בחורות”.
והוא באמת מי שאנחנו רוצות?
“כשאנחנו צעירות, זה בסדר לנסות הכל מהכל ולתת למערכת הלימבית להשתולל, אבל כשבוחרות גבר להזדקן איתו, אנחנו לא יכולות להגיע עם אותו סט של בקשות. אז הוא לא בהכרח יהיה המאהב שיפיל אותי. להיפך, אם הוא יהיה המאהב שיפיל אותי — הוא לא בהכרח יהיה האבא או בן הזוג הכי טוב”
“גם אם אני יודעת שהוא לא יישאר אחר כך, ושהוא לא נאמן, אני עדיין אלך איתו, כי יש לו את הגנים שיודעים להביא פרארי, וממש לא מעניין אותי איך הוא השיג אותה. הוא לקח מספיק סיכונים, וזה שנשאר עם האופניים — נשאר עם האופניים”.
היום, ב–2019, אנחנו לא מעדיפות את הרגועים בלי הפרארי?
“אני לא בטוחה שיש להם כזאת הצלחה מסחררת מול החתיכים. נראה את זה הרבה בבגידות — להתחתן עם החנון ולבגוד עם החתיך”.
“הבגידה מתוכנתת אצלנו אבולוציונית. אנחנו הרי פוליגמיים לגמרי. ברגע שהמין האנושי נפרד מהשימפנזים, חל שינוי מהותי ברצפטור לדופמין שגורם לנו לחפש ריגושים כל הזמן. לכן ירדנו מהעץ, עזבנו את הבננות, והתחלנו לחקור את העולם. אגב, מעניין לראות שמצאו הבדל בין האסיאתים לאירופאים באותו רצפטור, כשהאסיאתים הם הרבה פחות מגלי עולמות והרבה יותר מוכווני חברה ומסורת. לעומתם, מצאו שכ–20% מהאוכלוסייה הלבנה הם מחפשי ריגושים באקסטרים. וזה קורה כי הדופמין אצלנו יורד מהר יותר, וכל הזמן צריך לתחזק אותו”.
ומה שמעלה אותו זה ספורט וסקס?
“ספורט זה נחמד אבל סקס הוא הריגוש הכי חזק שלנו, ולכן האנשים האלה יותר מועדים לבגידה. חשוב לזכור, שאנחנו קוראים לזה ‘בגידה’ כי אנחנו בקונטקסט מונוגמי, אבל בפוליאמוריה זה פשוט לאהוב כמה במקביל. ובצד השני יש את אותם האנשים עם וריאציה על הרצפטור לאוקסיטוצין, שטוב להם עם התה והספרים הישנים, וזה מה שהם רוצים. אלה המונוגמיים, שגם בטבע הם מיעוט שמהווה כ–3% מבין כל היונקים. כלומר, הבגידה היא חלק מהתכנות האוניברסלי בבעלי החיים, כשהרעיון הוא שאני לא שמה את כל הביצים בסל אחד”.
אז המטרה היא גיוון במאגר הגנים.
“האוקסיטוצין, האהבה המזוקקת, היא בעצם רק האהבה לבני המשפחה, ובעיקר לילדים. לעומת זאת, האהבה לבן הזוג מוקצבת בזמן. מבחינת הגנים, אין אינטרס לפרטנר הזוגי לשמר את מערכת האוקסיטוצין הזו לאורך זמן, ולזכרים יש אפילו פחות אינטרס מלנקבות. הרי הזכר לא בטוח שהילדים בכלל שלו”.
כמה אפשר סטייק אנטריקוט
“בברקלי ערכו ניסוי בשנות ה–50; לקחו עכבר, הציגו לו נקבות מיוחמות ומדדו כמה זמן לוקח לו לגמור. בניסוי הראשון הכניסו לכלוב פעם בארבעה ימים את אותה הנקבה. בפעם הראשונה הוא גמר תוך 2–3 דקות, בפעם השנייה תוך חמש דקות, בשלישית תוך שבע דקות, ובשמינית הוא לא התקרב אליה בכלל. בהמשך, ערכו את אותו הניסוי כשבכל פעם הכניסו נקבה אחרת. כאן זמן הגמירה שלו עמד על 2–3 דקות, וכל עוד הביאו לו נקבות חדשות הוא המשיך לגמור עד אפיסת כוחות ומוות. לאפקט הזה קוראים אפקט קולידג'”.
כמה אפשר לאכול סטייק אנטריקוט, מדי פעם צריך פרוסה עם שוקולד.
“בדיוק. נמאס לנו מכל דבר, ובסקס רואים את זה הכי חזק, כי הגנים לא לוקחים סיכונים והם מתגמלים רק פוליגמיה. למעשה, כל הביולוגיה מתוכנתת כך שהזוגיות תיגמר, ובאמת אנחנו רואים שרוב הבעיות בנישואים מתחילות שלוש שנים אחרי שנולד הילד הראשון. כשזה נאמר, לא צריך להיבהל מזה שיורד החשק, כי החשק באמת יורד. ואז נכנסים הקינק, חילופי התפקידים, וגם המרחק, הגעגוע והקנאה”.
מה גרם לעכבר להבדיל בין הנקבות?
“במחקר המשך, מרחו את הפרשות הווגינה של הנקבות החדשות על הנקבה הקבועה, והוא זיהה אותה כחדשה — מה שאומר שהסיגנל הוא פרומונים. לכל אחת יש את הפרומונים שלה בנרתיק, והם אלה שמעוררים את המוח. הפרומונים הם בעצם הנגזרות של הורמוני המין; טסטוסטרון ואסטרוגן, ואם תשכיבי גבר במכונת fMRI, ותתני לו להריח נגזרות של אסטרוגן, תראי איך מצב הרוח שלו יהפוך לטוב. הרי למה אנחנו כל כך רוצים בן או בת זוג?”
למה?
“כי זה עושה מצב רוח טוב! איך אני אגרום לך לחפש גברים? אני צריכה לגרום לכך שכל דבר שקשור בו יעורר לך את מערכת העונג. אחרת את תשבי בבית על הספה, תאכלי גלידה, ומה יקרה לגנים? אני רוצה שיהיה לך טוב בחברת גברים. שתרגישי חיה, נושמת, שכיף לך”.
הקלות הבלתי נתפסת של הציפרלקס
“אני רואה כל כך הרבה נשים נשואות עם ילדים קטנים, שמנהלות קריירה ובאטרף להספיק דברים. מן הסתם יש להן בעיות, ורופא המשפחה פשוט רושם להן ציפרלקס, או נוגדי דיכאון אחרים. בלי טיפול, ייעוץ זוגי, או להסביר לה על תופעות הלוואי. בלי להזהיר שהיא עלולה להתמכר ובלי לשאול אם יש לה נטייה להתמכרות. ואז הן הופכת להיות תלויות בתרופות האלה”.
איך זה עובד?
“סקס, שייכות, קהילה, ילדים, אוכל, כוח ושליטה — כל אלה גורמים להפרשת סרטונין ודופמין, שהם הורמונים שעושים לנו טוב. הסרטונין נעלם באיזשהו שלב כדי שנאכל משהו, שננשק את בן הזוג, כדי שנעשה פעולה שתעלה לנו אותו. ומה נוגדי הדיכאון עושים? הם משאירים את הסרטונין בסינפסה באופן מלאכותי, ויוצרים תחושה של היי. בדיוק כמו קוקאין, הרואין, פורנו. ולאט לאט נוצרת קהות, וצריכים מהם יותר — ואז גם מעלים את המינון. והם הורגים את הליבידו, כי אין חשק לסקס. כבר קיבלתי את הכיף שלי, אני לא צריכה את זה, אפשר ללכת לישון והכל סבבה. אז הם מורידים את החשק המיני, מורידים את התיאבון, ובמקום לפתור את הבעיות דוחפים לאנשים כדורים, והאימהות לילדים הקטנים סובלות במיוחד. כ–13% מהנשים נמצאות בדיכאון קליני אחרי לידה וכל השאר הן על הרצף, ובמקום לטפל נותנים להן סרטונין מלאכותי. עכשיו בואי נראה אותך מסתדרת בלעדיו, עם בעל שלא מתקשר וילדים שצורחים”.
אז איך בעולם של אינטרס גנטי מתחילים בכלל קשר ארוך טווח?
“כל דבר שקשור בסקס לוקח אותנו מיד למלכוד 22. מצד אחד הוא מאוד מחבר, ומצד שני הוא מעביר אותנו לאינטרס הגנטי. איך מייצרים אוקסיטוצין בלי לסכן קשר בימיו הראשונים? מייצרים המון אוקסיטוצין שלא קשור למין לפני שנכנסים למיטה, ומבססים קשר דרך דיבור והקשבה. אבל היום יש מלכוד אחר וזו הבררנות הנשית”.
מה הכוונה?
“החינוך והתרבות משפיעים מאוד על כמויות הטסטוסטרון. הגברים מעריכים את הביצועים שלהם פי 2–3 מנשים, וגם אם הם כלומניקים הם ידברו כאילו הם אלוהים וידרשו גם יחס כזה. זה לא רק החינוך שהם קיבלו, זה הטסטוסטרון שזורם בהם. עם השנים הורדנו את הטסטוסטרון לגברים, וכחברה הכנסנו אותם למטבח ובייתנו אותם, ובמקביל העלינו אותו אצל הנשים — וכך נוצרה התנגשות. הנקבה מוכוונת לחפש אלפא, ופתאום היא מסתכלת על גברים ואומרת שהם נחמדים מדי, כי הם מביאים לה פרחים בדייט הראשון. אנחנו בתור נשים צריכות להחליט אם אנחנו רוצות לעשות סלקציה לטסטוסטרון או לאסטרוגן, כי זה לא עובד ביחד”.
בחירתה של סופי 2019: גבר או אבא?
“ממש ככה. מה אנחנו רוצות — את האבא המושלם לילדים שגם אוכל לדבר איתו אל תוך הלילה, או גבר שמשחרר כמויות של פרומונים. בתוכנית ‘חתונה ממבט ראשון’ (שם שימשה ד”ר יקיר כחברה בצוות המומחים; ש”ג) הנשים ביקשו שאמצא להן ‘גבר עם ידיים גדולות’ או ‘שיהיה גבוה’. זה סלקציה לטסטוסטרון, שגורם לגדילה הזו בגיל הנעורים ומקפיץ את הזכר”.
אז מה עושות?
“גמילה מאלפא. כשאנחנו צעירות, זה בסדר לנסות הכל מהכל ולתת למערכת הלימבית להשתולל, אבל כשאנחנו בוחרות גבר להזדקן איתו, אנחנו לא יכולות להגיע עם אותו סט של בקשות. אז הוא לא בהכרח יהיה המאהב שיפיל אותי. להיפך, אם הוא יהיה המאהב שיפיל אותי — הוא לא בהכרח יהיה האבא או בן הזוג הכי טוב. ומצד שני הן אומרות, בצדק, אם יש לי את אפקט הקולידג’ אחרי שבוע שאני איתו, מה יקרה בעוד 20 שנה”.
מה יקרה?
“אנחנו במצוקה רצינית. הטסטוסטרון מעכב יכולות. הוא גורם לחשיבה אימפולסיבית, להפרעות קשב. לא סתם נשים יותר ‘חרשניות’, מסוגלות להתרכז ולא באטרף. אז הנשים בזינוק מטאורי והגברים קצת הלכו לאיבוד. בעשרים השנים האחרונות, גיל הנישואים של הנשים עלה בממוצע מ–20 ל–28. זו בעצם מהפכה. יש לנו קריירות, אנחנו מועצמות, ואז איפה אמצא את הגבר שיעמוד בדרישות שלי?”
איפה?
“אני חושבת שהיום צריך להיות בגיל הנכון ובזמן הנכון. אם פעם הפער בין הזוגות עמד על 4–5 שנים לטובת הגבר, הפער יעלה לאזור העשור ויותר. העניין הוא, שהרחם לא שמע על כל הפיתוחים וההמצאות הטכנולוגיות, וגיל שלושים הוא לא העשרים החדש, הוא עדיין גיל שלושים. הם מתבגרים לאט יותר, אנחנו צומחות מהר יותר, ולנו יש גם לחץ לעשות ילדים. אז אולי מה שיתחיל לקרות הוא שנשים בנות שלושים יהיו עם גברים בני ארבעים. או שפשוט נלמד לעשות אהבה”.