מגזין נשים | אופיר סבן 2023

היא מומחית בגנטיקה מולקולרית, חקרה את האהבה בכלים מדעיים ומאמינה בה מאוד (על אף שהתגרשה פעמיים). היא משוכנעת שנועדנו לחיות בזוגיות, שבאפשרותנו לייצר את הזוגיות שאנו זקוקים לה ואפילו ללמוד לריב נכון. לרגל ט”ו באב, ד”ר ליאת יקיר מספרת כיצד היא מיישמת את מה שלמדה ומספקת טיפים לשימור האהבה והזוגיות

החומרים שמהם עשויה האהבה.

המחקר על אודות האהבה של ד”ר ליאת יקיר (46), מומחית לגנטיקה מולקולרית, אמא לשניים ונשואה בשלישית. החל מנגיעה אישית. היא חקרה – קחו נשימה ארוכה – כיצד הגנים, הנוירונים וההורמונים במוח פועלים ויוצרים את הרגש המדהים הזה, שנקרא אהבה, ומה הם הגורמים לשחיקה שנוצרת עם הזמן. “ההנחה שלי היא”, מסבירה יקיר, “שאם נבין איך ה’מכונה’ הזו עובדת, נוכל לזהות את הבאג במערכת, להבין מה עלינו לעשות ולמצוא פתרונות כדי שהיא תוכל לפעול כמו שצריך”.

ובכן, לפי יקיר, הביולוגיה – ולא הפסיכולוגיה – היא זו שאחראית על חיי האהבה שלנו, והיא מרגישה שהשליחות

שלה היא להעביר את הידע שצברה במחקר ובאקדמיה לקהל הרחב.

“ההתאהבות מופעלת על ידי הורמונים שאחראים על תחושות השמחה והעונג. אלו כימיקלים כיפיים שמשפיעים עלינו קצת כמו סמים ממכרים, אבל עדיין איך חיבור רגשי ובשלב מסוים התחושות הללו דועכות ונעלמות”.

 

דווקא הסיפור האישי שלי שלח אותי למסע  שהפך אותי לאדם שאני”, חושפת יקיר. אבל היום, כשאני מיישמת בעצמי את כל התובנות ואת הטיפים שאספתי עם השנים, אני יכולה לומר בוודאות ועם יד על הלב שאני נמצאת כבר שש שנים בזוגיות הכי טובה שהייתה לי. אני גם מאמינה שאם הייתי יודעת בשתי מערכות הנישואין הקודמות שלי את מה שאני יודעת היום, הייתי מתנהלת אחרת”

 

יקיר, ילדה טובה גבעתיים, פגשה את בן זוגה הראשון במהלך השירות הצבאי בחיל האוויר. שנה לאחר השחרור כבר נישאה לו. “הוא היה האהבה הראשונה שלי”, היא מספרת בפתיחות. הוצפתי בהורמונים ובפרפרים בבטן, וכל ההתרגשות סביב החוויה הראשונית גרמה לשנינו לחשוב שנישואים הם הדבר הנכון עבורנו. היום אני יודעת ששלב ההתאהבות יכול להימשך בין שש שעות לשנתיים כשהממוצע הוא שנה, אבל אז לא ידעתי באמת מה זו אהבה, פשוט האמנתי שכשאוהבים – מתחתנים. גם הוריי התחתנו בגיל צעיר וזה המודל שהכרתי מהבית. לא הבנתי לעומק את המשמעות של נישואים והתחייבות. שנתיים לאחר שנישאנו, כשההתאהבות התפוגגה ואיתה הפרפרים, החלך להתגלות הפערים בינינו, נוצרו משברים ובעקבותיהם מצאתי את עצמי גרושה בגיל 23″. יקיר הייתה בעיצומם של הלימודים

לתואר הראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. תמונת הנישואים שהתנפצה לה, הצער ושברון הלב הביאו אותה להחלטה: היא מקדישה את זמנה לעצמה וללמידה. “הייתי קצת בטראומה והחלטתי שאני רוצה את הלבד שלי. זה לא היה כל כך שכיח בתקופתי, להיות גרושה בגיל כל כך צעיר. הרגשתי סוג של כישלון מול עצמי כי לא

ידעתי לבחור נכון, כי אולי יש לי פחד ממחויבות ואולי לא ויתרתי מספיק למען הזוגיות”. היא המשיכה ללימודי תואר שני ושלישי במכון וייצמן תוך שהיא מתמקדת בחקר הסרטן, ההורמונים והגנטיקה המולקולרית. “המחקר ריתק אותי

וביליתי במעבדה לילות כימים. הזמן חלף במהירות עד שיום אחד הרמתי את הראש משולחן העבודה, קלטתי שאני כבר בת 28 והחלטתי שהגיע הזמן לזוגיות”.

זה היה רק הגיל שגרם לך להתעורר?

הגיל ומה שמעבר לך. פתאום התחיל ‘לדגדג לי’ והרגשתי מאוד בשלה לחיי משפחה ולילדים. אגב, לפי המתמטיקה של האהבה’, זה בדיוק הגיל האופטימלי לנישואים: 28 לנשים, ו־30־32 לגברים”.

בלבלנו הכל

באותן שנים סבל אחיה ממחלה גנטית נדירה (“זה כנראה השפיע עליי והוביל חשבתי שאם מתרחש פה תהליך אותי לעיסוק בגנטיקה מלכתחילה”), ועל אף שהוריה טיפלו בו במסירות לאורך השנים, הוא הלך ודעך לנגד עיניהם. לפני תשע שנים הוא נפטר, בגיל 35. ומה הממצאים? “באותה תקופה בחיי גילינו שהמחלה חשוכת מרפא, וכל ההתעסקות בו וההבנה שחייו יהיו קצרים הייתה כואבת מאוד. חוויתי תחושת אבל ומצוקה וכתגובה טבעית לסטרס שהייתי בו

החלטתי לברוח מהכל – מהעצב בבית, מהאינטנסיביות של המעבדה, מהחיים עצמם”. יקיר יצאה לטיול בנפאל והתאהבה

בבחור נפאלי. היא חזרה איתו לארץ. הם נישאו והביאו לעולם בן ובת, אך גם הזוגיות הזו לא שרדה לאורך זמן.

“הכל התחיל נפלא. כמו שתמיד קורה לי כשאני מאוהבת עד מעל הראש. לאט לאט התגלו הפערים, החל בתפיסות החיים השונות וכלה בחינוך הילדים. הצטברו קשיים רבים ונוצר מצב שבו גידלתי את הילדים כמעט לבד”, היא אחרי חמש שנים של עליות ומורדות החליטו בני הזוג להפריד כוחות. עם הזמן היא הבינה שאת התהליך שחוותה פעמיים, חווים גם חבריה ואנשים בסביבתה.  זו הייתה נקודת המוצא של מחקרה. “ראיתי לא מעט זוגות שהקשר ביניהם התחיל בפרפרים, בריגוש ובאהבה גדולה, ולאט לאט האש כבתה. החלטתי לנסות להבין את התופעה הזו באמצעות כלי חשיבה מדעית שרכשתי. חשבתי שאם מתרחש בו תהליך אוניברסלי שקורה לכל כך הרבה אנשים, חייב להיות גם קשר ביולוגי – משהו שקורה לנו בגוף, ורציתי להבין מהו”.

 

ומה הממצאים ?

 

“אנחנו מבלבלים בין כמה מרכיבים שלו שמשפיעים עלינו וגורמים לנו להאמין שאם חווינו אחד מהם עם אדם מסוים – מצאנו את הפרטנר המושלם. אנחנו קוראים לכל החוויה הזו ‘אהבה’, אבל למעשה אהבה זוגית טובה בנויה משלושה מרכיבים עיקריים: תשוקה, התאהבות והיקשרות. וכדאי שהם יופיעו יחד. תשוקה מייצרת הורמוני מין אסטרוגן וטסטוסטרון, הורמונים ששולחים אותנו למצוא אהבה למטרות רביה, אבל בלי ה’בונדינג’.

ההתאהבות היא בדרך כלל שלב מקדים אבל למעשה זו התלהבות מהאדם השני שמופעלת על ידי הורמוני הדופמין והסרוטונין שאחראים על תחושות העונג והשמחה. אלו כימיקלים כיפיים שמשפיעים עלינו קצת כמו סמים ממכרים. אבל עדיין אין חיבור רגשי ובשלב מסוים התחושות הללו דועכות ונעלמות. המרכיב השלישי, ההיקשרות, זו כבר אהבה. נוצרת הבנה שכיף וטוב לנו יחד ושאנחנו כאן כדי להישאר, כשטוב וגם כשפחות”. הבעיה מתחילה כאשר הקשר הופך יציב, בטוח ורגוע. זה בדיוק השלב שבו התשוקה קצת מתקלקלת והפרפרים בבטן כבר לא ממש מתעופפים. “אני יודעת שבערב הוא יחזור הביתה. אין חוסר ודאות או חוסר שליטה וזה פחות מרגש”, היא מסבירה, “כיף להיקשר אין ספק, אבל זה כבר שלב מעט משעמם בזוגיות”.

 

ובכל זאת רוב בני אדם שואפים למערכת יחסים יציבה ומוכרת.

 

נכון, אני מכנה את בני האדם ‘בוני המשפחות’, כי אנחנו עוזבים את הבית ואת המשפחה בה גדלנו ורוצים לבנות את המשפחה הפרטית שלנו. אבל כשנולדים ילדים, יש לטבע מניפולציות שמשנות את הביולוגיה של ההורים במטרה לגרום

להם לדאוג לצאצאים, החל מחוסר שינה וכלה בהורמון הדאגה׳ – הקורטיזול, שנוגד ארוטיקה ומשתחרר בצורה מוגברת כשיש ילדים. כל אלו, בנוסף ליציבות ולוודאות, מדכאים את הריגוש ולא תורמים לזוגיות”.

יקיר מסבירה כי מדובר בתהליך טבעי הנקרא “אפקט קולידג'” – ככל שהיחסים האינטימיים מוכרים יותר ומתקיימים עם אותו שותף, המוח ישחרר פחות ופחות מהורמון העונג – דופמין.

 

אם התהליך ידוע מראש, האם אפשר למנוע בדרך כלשהי את הריחוק ביחסים?

 

“לפי ניסויים שנערכו, תרופת הנגד היא ריחוק פיזי זמני. זו הסיבה ששמירת הלכות נידה היא לדעתי הסטארט־אפ של היהדות. זה מעין ריסטארט למוח, כי ריחוק זמני מהגירוי גורם לזיהויו כחדש. בנוסף, בתקופה שבה בני הזוג מתרחקים ונמנעים מכל מגע פיזי, עליהם ליצור ‘בונדינג’ ולשחרר אוקסיטוצין בדרכים אחרות הדורשות יותר השקעה, כמו שיח, מבט בעיניים, אמפתיה והקשבה. ההתרחקות הזו חכמה מאוד כי היא מכוונת אותנו למצוא מילים, לדבר כדי לייצר ולהעמיק את החיבור הרגשי”.

 

לייצר את האהבה

 

לפני כשנה פרסמה יקיר את ספרה ‘קיצור תולדות האהבה’, שבו היא מסכמת שנים של מחקר ומציעה כלים שיכולים לעזור לכולנו לשמר את האהבה ואף לגרום לה להשתבח עם השנים. “ככל שנהיה מודעים יותר בשלבים מוקדמים יותר להשפעה הביולוגית על הזוגיות, כך יהיה לנו קל יותר להתמודד עם הקשיים שנחווה”, היא מסבירה.

בגיל 60 אנחנו שונים מהאנשים שהיינו בגיל 20 או 40, וכך גם הזוגיות שלנו: היא משתנה עם השנים. זו הסיבה שכל זוג צריך לחקור את הזוגיות שלו, לעבוד עליה באופן קבוע ולעשות את הצעדים הנדרשים לשימורה, לא לחשוב שדברים יקרו מעצמם. כולם חווים קשיים בשלב כזה או אחר, אבל בעזרת מודעות וליווי בתקופות משבר ניתן להפיג את המתחים, ולא לתת להם להצטבר ולכרסם בקשר”. יקיר אינה מתיימרת לתת פתרון גורף שמתאים לכל מצב ולכל זוג, אבל

לדבריה, אם נבין את הרעיון – נוכל לפעול מתוך מודעות ולייצר את האהבה שאנחנו צריכים ומשתוקקים לה. “הבנת הביולוגיה של האהבה יכולה לעזור לנו להבין מי האדם שמתאים לנו, איזו זוגיות מתאימה לנו ואיך לשמר את הזוגיות

הקיימת לאורך זמן”.

 

כדי להבין את הביולוגיה של האהבה נחזור אחורה, לשלבים הראשונים. את מדברת הרבה על “בונדינג”, שלב ליצור

ההיקשרות. כיצד זה קורה?

 

“בונדינג’, הקשר של האהבה, נוצר מתוך פעולה של חומרים במוח שלנו. יש הרבה כימיקלים של אהבה שמשתחררים במוח, העיקרי שבהם הוא האוקסיטוצין שנקרא גם ‘הורמון האהבה’. ההורמון הזה מופרש כשמסתכלים בעיניים, כשאוחזים ידיים ובמהלך מחװת של אמפתיה כמו כרבולים ונשיקות. ככל שנייצר כמות רבה יותר של אוקסיטוצין

עם אדם מסױם, ניקשר אליו יותר. בונדינג חזק מתרחש כשהאדם שמולך מכיר את עולם הרגשות הפנימי שלך, וזה אומר שעלינו לשתף, להקשיב, להביט בעיניים ולדבר – לא רק לנהל שיחות חולין”.

 

זה קיים רק בהקשר של זוגיות?

 

“ממש לא. בונדינג רגשי יכול להיווצר גם בין אנשים שעברו יחד חוויות משמעותיות כמו מלחמה, אן אירוע אחר שקושר ביניהם בעקבות רגשות משותפים. זה קורה לנו עם הילדים שלנו, עם חברים או בקהילה, תלוי ברמת הקשר. כמות האוקסיטוצין הגדולה ביותר מופרשת מהאם בשעת הלידה וההנקה”.

הקשר הזוגי, הבונדינג, חזק ככל שיהיה, עלול להיסדק כשהתנאים משתנים. על פי הסטטיסטיקה הבעיות מתחילות שלוש שנים לאחר לידת הילד הראשון, חוויה שכאמור גורמת להורים לייצר הורמונים חדשים המשנים לחלוטין את הזוגיות”, היא מסבירה. “בנוסף, הסטטיסטיקה האוניברסלית מראה שבכל מחזור של חמש עד שבע שנים, זוגות חווים משבר גדול באופן יחסי. שלוש השנים הראשונות לנישואים, שבמהלכן לרוב מצטרף הילד הראשון, הן הכי מסוכנות וקריטיות לזוגיות.הפרפרים מתפוגגים, השגרה תופסת את מקומה, ילד ראשון מצטרף והכל מתבלבל. עם זאת, אם צולחים את המשברים הללו – יוצאים עם זוגיות מחוזקת ויציבה יותר”.

 

לצערי, התחושה היא שכיום אנשים לא נאבקים לצלוח משברים, אלא נוטים לפרק מערכות יחסים ביתר קלות. מדוע לדעתך זה קורה?

 

“אני יכולה לומר באופן חד משמעי שכיום זוגות מתגרשים תוך זמן קצר יותר, והדבר מתקבל בצורה לגיטימית. זה קורה מפני שהנטייה הטבעית שלנו היא לא לקחת אחריות, אלא להאשים את האחר. אם אם נוצר קונפליקט בזוגיות, הנטייה הטבעית היא לחשוב: ‘זה בגללו, הוא אשם, הוא מעצבן אותי, אולי בחרתי לא נכון ויש מישהו שיכיל אותי טוב יותר’, במקום לחשוב, למשל, ‘יש לי סטרס בעבודה שמשפיע עליי וגורם לי להביא למערכת הזוגית דרמה מיותרת. אולי כדאי לחשוב איך פותרים את זה’. אנשים נכנסים למרוץ אין-סופי של חיפוש אחר בן או בת הזוג שיתאימו להם יותר מקודמיהם, אבל אין באמת דבר כזה. אין מישהו שמתאים לנו מכל הבחינות. המפתח לזוגיות מוצלחת הוא פשוט הרבה עבודה: עבודה עצמית. עבודה זוגית ועבודה על המחויבות של בני הזוג לקשר”.

 

כשהפרפרים נעלמים

 

כשאני שואלת אם ישנם הבדלים בין נשים לגברים ביחס להתמודדות עם משברים בזוגיות יקיר מסבירה כי שני המינים נוטים להאשים את הצד השני, ובנוסף, מידת הסבלנות הדרושה כדי להתמודד עם האתגרים השונים הולכת ופוחתת. “התפיסה הצרכנית לפיה לא מתקנים מכשיר שהתקלקל אלא מחליפים בחדש, משפיעה גם בשדה הזוגי. אם משהו לא מצליח בזוגיות, משדרגים ל’דגם חדש’ במקום לתקן. ההנחה היא שתמיד אפשר להיכנס לאפליקציות ולמצוא מישהו מתאים יותר”.

עם זאת, היא מדייקת ואומרת שקיימים הבדלי גישה בין גברים לנשים. “גברים, מרגע שנישאו והתחייבו, רואים את העניין כסגור וזורמים. הם פחות מטילים ספק או שואלים את עצמם אם זו היתה הבחירה הנכונה. . בקרב נשים, לעומת זאת, יש נטייה לפרפקציוניזם. לפעמים אנחנו חושבות יותר מדי, ‘חופרות’ עם עצמינו וגם לאחר הנישואים מעמידות את בן הזוג במבחן. אני מציעה לנשים, לשחרר את ביקורתיות היתר ובמקום זאת לעבוד על קבלת הקיים, מבלי לנסות לשנות, לחנך או ללמד את בן הזוג”.

על אף העבודה האישית הנדרשת משני הצדדים, הביולוגיה של האהבה עדיין איננה לטובתנו.” המחקרים בתחום מראים שמבחינה ביולוגית קשה לנו להתרגש מאדם שאנחנו מכירים ואוהבים במשך 20 שנים כפי שנתלהב מאדם חדש. הבעיה מתחילה כשהריגוש פוחת והנטייה הטבעית שלנו היא לחפש אשמים, להתמקד בביקורת ולהסיק מסקנות כמו ”אם אני פחות מעוניינת במגע, אולי הוא לא הגבר שלי’, או ‘הוא לא יודע איך לדבר איתי’ וכדומה. אנחנו נזכרים בפרפרים שחווינו בתחילת הקשר והיום כבר אינם, ומשווים להתרגשות הקטנה שחווינו כשדיברנו עם הבחור החמוד אתמול בעבודה. ככה אנשים מתחילים להתבלבל, כי ברור שאדם חדש גורם להפרשה מחודשת של הורמוני הפרפרים'”.

 

אז התחושות הללו, שמושפעות באופן ישיר מהביולוגיה שלנו, עלולות לדחוף אנשים לפרידה.

 

החיות הריגוש וההתלהבות המחודשת מאדם אחר, גורמים לאנשים לעשות רציונליזציה למצבם ולהצדיק את הפרידה. הם משליכים את הקיים וכביכול יוצאים לדרך חדשה ומרעננת, אבל הסטטיסטיקה מראה שפרק ב’ בזוגיות הרבה יותר מסובך וש־75% מהזוגות בפרק ב’ מתגרשים. אנשים יוצאים מנקודת הנחה שאם הם סיימו קשר, הם יוצאים ממנו חכמים ונבונים יותר, אבל בפועל הם חוזרים לנקודת ההתחלה. לא כל כך פשוט למצוא את ‘האחד’ או את ‘האחת’, החיים מורכבים יותר מזה”.

בהקשר הזה חשוב ליקיר לומר כי בניגוד לתיאוריות הרווחות לאחרונה, לפיהן הטבע אינו בנוי למונוגמיה, היא מאמינה בה מאוד דווקא מתוך הבנתה המקיפה בביולוגיה של האדם. “כמות הצרכים הרגשיים שלנו עצומה. אם נבין את המהות העמוקה של קשר כזה וניקח בחשבון שהפרפרים תמיד נעלמים, נקבל את העובדה שהדבר הגדול שנשאר הוא ‘בונדינג’ חזק, חיבור רגשי עמוק ומשמעותי. בסוף, אני מאמינה באהבה. אנחנו חיים בסטרס גבוה עם דאגה מתמדת וזקוקים

לחבר אמיתי לחיים. אחד שיעמוד לצידנו, שיקבל אותנו כפי שאנחנו, שיעניק לנו אהבה, רוגע וביטחון”.

 

 

שימור האהבה והזוגיות

 

שחרור יזום של אוקסיטוצין, תקשורת נכונה והשגתשביעות רצון כללית מהחיים – אלה רק חלק מהשיטות שבאמצעותן ניתן להתקרב ולחזק את הקשר הזוגי.

ד”ר ליאת יקיר משתפת בהמלצות מתוך ספרה “קיצור תולדות האהבה”

 

1. הגברת שביעות הרצון

“על פי מחקרים, נמצא שהמנבא החזק ביותר להצלחה בזוגיות הוא שביעות הרצון של האדם מחייו. כלומר, המתנה הטובה ביותר שבני זוג יכולים להעניק זה לזה היא עזרה הדדית בהשגת שביעות רצון בתחומי החיים השונים: בקריירה, ביחסים עם הילדים או עם החברים.

2. שחרור אוקסיטוצין
   “אם שמנו לב שחלפו כמה ימים מאז אמרנו מילים טובות זה לזה, או שמשכנו ריב, שנינו טעונים ואף צד לא יוזם קרבה, חשוב לא להתעלם ולחשוב ש’זה יעבור’, כי הרגשות יתעצמו ויהפכו לזעם, לטינה ולמרמור. כדאי להקדיש זמן, לשוחח ולנקות את המרחב הזוגי. לזכור שכל אחד חווה מריבה באופן שונה, לנסות להבין את הצד השני ופשוט לדבר”.

 

3. לריב נכון

“אומנם כ־80% מהמריבות בין בני בני הזוג הן ביוזמת הצד הנשי, אך לא מפני שאנחנו רוצות לריב, אלא כי אנחנו מעוניינות לשוחח על דברים שעולים ויש לנו צורך לפרוק את המתח שאנחנו חשות באמצעות מילים. אם אתם רבים בצורה אותנטית, בלי להשפיל או לפגוע. הזוגיות שלכם תהיה יציבה פי עשרה מאשר זוגיות שבה אין מריבות כלל. תקשורת נכונה תיעשה בעזרת שימוש במילה ‘אני’ ולא ‘אתה’, ותיצור אמפתיה במקום מגננה”.

 

4. ליווי זוגי
   “מומלץ ללכת לטיפול זוגי באופן שוטף, גם כשמערכת היחסים טובה. לפעמים אנחנו עוברים חוויות שונות ולא מתפנים או טורחים לדבר עליהן ובטיפול הן צפות. למוח שלנו יש מנגנון הדחקה חזק שנועד לעזור לנו לשרוד ולהמשיך לתפקד, אבל לפעמים זה בעוכרינו כי הוא גורם לנו להתעלם מדברים ולצבור רגשות שעלולים לצוף ולהתפוצץ בצורה מכוערת. ליווי זוגי הוא מרחב שמאפשר שיתוף ועוזר להתמודד עם הדחקה ועם חלקים בעצמנו שברצוננו לשפר. זוגיות היא סוג של אימון ואינטראקציה עם אנשים תורמת להתפתחות אישית” אני באופן אישי ממליצה על שיטת אימגו לטיפול זוגי שמאפשרת לשני בני הזוג לדבר זה מול זה ולייצר מרחב של פתיחות והבנה.
5. השקעה באינטימיות
   בממוצע, הדחף המיני של גברים גבוה פי שישה מהדחף המיני של נשים. בקרב נשים, הדחף מושפע גם ממצבן הרגשי. עם פער כזה, לא מפתיע שנושא המיניות יוצר מתחים רבים בזוגיות. הציפייה לסיפוק צרכים הדדי, גם מבחינה מינית, עלולה להפוך את היחסים האינטימיים למטלה במקום לעונג ולהרחיק בין בני הזוג. עם זאת, יחסים אינטימיים גורמים לשחרור אוקסיטוצין בכמויות גדולות ביותר, ליצירת חיבור חזק ולתחושת רוגע, לכן מומלץ ללמוד על מיניות ולהשקיע בה החל מהיום הראשון של חיי הנישואים”.